האמת מאחורי כוחה של האהבה
ובכן, הייתה לי התגלות הבוקר כשהתקלחתי והשיר שנכתב ב-1861 על ידי ג’וליה וורד האו – “המנון הקרב של הרפובליקה” עלה ברוחי: והתחלתי לשיר אותו. לא שרתי את השיר הזה מאז חטיבת הביניים, שאנחנו יודעים שזה היה לפני מיליון שנה. הוא הציף אותי ולא יכולתי להאמין שאני יודע את כל המילים. אני אומר כבר זמן מה, שהכאוס, הבלבול, הגזענות, הפירוק של הדמוקרטיה שלנו ושחיקת זכויותינו, קדושת החיים ומותה של החמלה שלנו, קשורים לתוצאות של “מלחמת האזרחים האמריקאית”. הרגשתי שהעניין הזה מעולם לא נפתר בגלל האמונות האידיאולוגיות ש”עליונותם של האמריקאים הלבנים”, על חשבון אנשים צבעוניים, טבועה כל כך עמוק בדנ”א של ביטויי הנשמה שלהם, שזה פצע סרטני שמעולם לא הגליד. אנחנו מדינה שבורה כי לא לקחנו בחשבון ולא היינו כנים בכנות לגבי הסיבה לכך שהפילוג והביטוי הזה של שנאה וגזענות עדיין חוגגים את מערכת היחסים ההרסנית הבלתי מתפשרת שלנו.
“מלחמת האזרחים” הביאה את העבדות במובן הפיזי לקיצה, אך היא מעולם לא פתרה את “המלחמה הרוחנית” שעדיין קיימת כמעט בכל מערכת של ענייני הממשל שלנו, מערכות הרפואה שלנו, מערכות החינוך שלנו, מערכות התעסוקה שלנו, מוסדות הדת, המערכות הפיננסיות והכלכליות שלנו, מערכות החברה והבידור שלנו, מערכות הדיור והפיתוח הקהילתי שלנו. מערכות שוויון באספקת מזון, הו “אלוהים” פשוט כל היבט של מי שהמדינה הזו הייתה והיא לא השתנה כי “המדינה הזו מרשה לעצמה למות מסרטן שניתן לרפא! המדינה הזו גוססת מהמחלה שצריך לזהות, לזעוק ולפייס! אנחנו יכולים להחלים, אבל רק עם נכונות ועבודה קשה שצריכה לחפור עמוק לתוך ליבת המחלה.
ההיסטוריה והאמת על תחלואי ההיסטוריה שלנו מחזיקים במפתחות שיפתחו את הדלת להכרה, דיאלוג וריפוי של ארצנו. עלינו להתחיל בלתת לילדינו את הכלים לשמוע את האמת ואת הכלים לראות את הערך של חיים עם האמת כדי שהם יקבלו החלטות נכונות וחומלות יותר בחייהם. סליחה עטופה ב”אהבה” מולידה ריפוי לפצועים ולאחראים לפציעה. תמיד תהיה פעולה של דין וחשבון על ההתנהגות שלנו. עלינו לקבל את מה שנעשה כדי לשמור על מנטליות העבדות בחיים, אבל ההתנהגות החוטאת הזו של האבות הקדמונים לא חייבת להיות מאומצת על ידי הדור הזה או הדורות הבאים. הם נדרשו לתת דין וחשבון. יש חופש וריפוי ממחלת הגזענות והצורך ב”עליונות”. הילדים שלנו באים לעולם הזה כנשמות טהורות תמימות מהממלכה שבה יש רק אהבה. אנחנו לא צריכים ללמד אותם פחד ושנאה. עכשיו זה הזמן לריפוי מודע וסליחה.
המנון הקרב של הרפובליקה
מאת ג’וליה וורד האו
פסוק 1:
עיני ראו את כבוד ביאת האדון׃
הוא רומס את הבציר שבו מאוחסנים ענבי הזעם.
הוא שחרר את הברק הגורלי של חרבו המהירה והנוראה:
האמת שלו צועדת הלאה.
מקהלה:
תהילה, תהילה, הללויה!
תהילה, תהילה, הללויה!
תהילה, תהילה, הללויה!
האמת שלו צועדת הלאה.
פסוק 2:
ראיתי אותו במדורות השמירה של מאה מחנות סובבים,
הם בנו לו מזבח בערב טל ורטיבות.
אני יכול לקרוא את משפטו הצודק מבעד למנורות העמומים והבוערים:
יומו מתקדם.
פסוק 3:
קראתי בשורה לוהטת שנכתבה בשורות פלדה ממורקות:
“כשם שאתם מתמודדים עם המתמודדים שלי, כך גם חסדי יטפל בכם.
תן לגיבור, שנולד מאישה, לרסק את הנחש בעקבו, **
מכיוון שאלוהים צועד הלאה”.
פסוק 4:
הוא תקע בחצוצרה שלעולם לא תקרא לנסיגה;
הוא מסנן את לבבות בני האדם לפני כסא המשפט שלו:
הו, מהר, נפשי, לענות לו! תהיי צוהלת, רגליי!
אלוהינו צועד הלאה.
פסוק 5:
ביופיין של החבצלות נולד המשיח מעבר לים,
עם כבוד בחיקו שמשנה אותך ואותי:
כאשר הוא מת כדי להפוך את בני האדם לקדושים, הבה נמות כדי להפוך את בני האדם לחופשיים,
בזמן שאלוהים צועד הלאה.
אז הנה אנחנו שוב בשוחות של “מלחמה רוחנית”. המסר היום הוא ש״איננו לבד״ במאבק זה על ״נשמותינו״.
